פסק-דין בתיק ת"א 48479-08

בפני תביעה כספית על סך של 67,212 ש"ח, אשר עניינה הליכי גבייה אותם נקטה הנתבעת נגד התובע.

התובע עבר להתגורר בעיר תל אביב במאי 2000. התובע עדכן כתובתו במשרד הפנים. כמו כן, פנה לנתבעת, עיריית תל אביב-יפו (להלן - העירייה) בבקשה לקבל תעודת תושב.

על פי גרסת התובע, בשלב זה גם פנה לעירייה בבקשה לקבל תו חניה לרכב מסוג אלפא רומאו מ.ר. 5107005 (להלן - הרכב). הרכב היה רשום על שם אחיו של התובע. כמו כן טוען התובע, כי העירייה דרשה ממנו מסמכים המוכיחים את היותו תושב העיר והבעלים של הרכב, וכי פעל כמצוותה ומסר לידיה את המסמכים המבוקשים. לטענת התובע, העירייה נהגה בו בעיכוב ובבירוקרטיה, כך שתו החניה ניתן לו רק כעבור 4 שנים.

עוד טוען התובע, כי במהלך השנים פנה פעמים רבות לעירייה בעניין תו החניה, תוך שהוא ממשיך לקבל דו"חות חניה. ביום 14.4.2004 קיבל התובע תו חניה. לאחר מכן, פנה לעירייה בבקשה להחיל את אישור תו החניה רטרואקטיבית ולבטל את דו"חות החניה אותם קיבל במהלך השנים. בקשתו נדחתה. בקשותיו לשוב ולבחון את הבקשה, נדחו [מכתב מיום 14.4.2004, תשובת העירייה מיום 12.5.2004 (נספח ה'), מכתב התובע מיום 31.5.2005 (נספח ו'), תשובת העירייה מיום 18.9.2005 (נספח ז'), מכתב התובע מיום 7.12.2005 (נספח ט') תשובת העירייה מיום 22.2.2006 (נספח י')].

ביום 20.11.2005 נרשם עיקול על הרכב. הודעה על כך, ככל הנראה, נשלחה לאחיו של התובע (נספח ח' לתצהיר התובע). התובע לא היה מודע לעיקול הרכב.

ביום 19.3.2006, פנה התובע לעירייה באמצעות ב"כ לגבי דו"חות החניה  (נספח יא').

ביום 5.4.2006 גילה התובע, כי הרכב נעלם. על פי גרסת התובע, הוא חיפש את הרכב באזור מגוריו, פנה למוקד העירוני ומשלא נמצא הרכב, הגיש תלונה במשטרה על גניבה.

התובע, אשר לא השלים עם תשובות העירייה לבקשותיו לבטל את דו"חות החניה, הגיש עתירה מנהלית נגד העירייה ובקשה לסעד זמני, אשר התקבל, ועל פיו נעצרו כל הליכי הגבייה. במסגרת העתירה, ביקש התובע סעד הצהרתי לפיו כל הדו"חות אשר ניתנו לו מהיום בו קיבל את תעודת התושב ועד ליום בו קיבל את תו החניה - בטלים. ביום 10.10.2007 התקיים דיון בעתירה. במהלך הדיון, משך התובע את העתירה בעצת בית המשפט. זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.10.2007, שולמו כל הדו"חות (לפי גובה קרן החוב וללא ריבית והצמדה) ובסך הכל - 22,216.50 ש"ח.

זמן קצר לאחר מכן, התקבלה בידי התובע הודעה ממנה התברר, כי הרכב עוקל ונתפס על ידי העירייה ועומד למכירה. הודעת העירייה נושאת תאריך 14.10.2007 (נספח כג' לתצהיר התובע).

התובע, אשר נדהם לגלות, כי הרכב לא נגנב, כי אם עוקל ונתפס על ידי העירייה, פנה באמצעות ב"כ בבקשה לעירייה, כי תשיב לידיו את הרכב, אך היא לא עשתה כן. על פי גרסת התובע, הרכב, שהוחזק בידי העירייה ולא תוחזק על ידה, איבד מכשירותו לעלות על הכביש. להשלמת התמונה יצויין, כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה, מי יעביר את הרכב למוסך על מנת להשמישו.

ביום 25.8.2010, נמכר הרכב לצד שלישי במכירה פומבית.

על פי טענת התובע, העירייה התנהלה באופן רשלני, אשר תחילתו באי הנפקת תו חניה וסיומו בגבייה רשלנית של חובות להם היא אינה זכאית.

לטענת התובע, העירייה התרשלה כלפיו, בעת שסירבה להנפיק לו תו חניה וכי חובת הראיה, כי העירייה לא התרשלה, רובצת לפתחה, בין היתר מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הואיל והאירועים אשר גרמו לנזקי התובע מתיישבים יותר עם המסקנה, שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה, שהיא נקטה זהירות סבירה, בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו.

לטענת התובע, העירייה עיכבה שלא כדין את רכבו כמשמעות העוולה בסעיף 49 לפקודת הנזיקין.

על פי טענת התובע, הוא זכאי לפיצויי עבור נזקיו, כדלהלן:

שווי הרכב ביום תפיסתו             25,000 ש"ח

אגרת תשלום רישוי רכב             1,146 ש"ח

ביטוח חובה                              1,408 ש"ח

השכרת רכב                              2,658 ש"ח